חפש מאמרים
תאריך
כותרת
חיפוש חופשי

דרשת שבת הגדול

דרשת שבת הגדול

הרב עדין אבן-ישראל שליט"א, בית-הכנסת צמח צדק, תשס"ג

הודפס לכבוד שבת הגדול תשע"ז לרפואתו של מורנו המרא דאתרא הרב עדין בן רבקה לאה ויאריך ימים על ממלכתו 

סימן טוב

כתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" , וכשמסתכלים על מאורעות העולם כעת, רואים דברים הדומים לניסי יציאת מצרים. בשבוע האחרון חזינו בנפילתו של רשע גדול - סדאם חוסיין, שבדומה למפלת מצרים - אנחנו לא עשינו כלום ומישהו אחר דאג לטפל במציקים לנו. אמנם פרעה גזר גזירות על היהודים, וסדאם לא הצליח להוציא את מזימותיו אל הפועל, אבל מצד אחר - גם המן הרשע לא עשה לנו דבר ממשי, אלא רק גזר עלינו גזירות שלא באו לכלל ביצוע. על זרש נאמר "ארורה זרש, אשת מפחידי" - המן לא עשה דבר, וחטאו היה זה שהוא הפחיד אותנו. כך גם סדאם - כל חטאו הוא זה שהטיל אימה על היהודים, ובמשך זמן גרם להם לאטום חדרים וללכת עם מסכות, ועל כך מגיע לו העונש. 


בהכאה בסדאם, יש דבר נוסף מעין מה שהיה ביציאת מצרים - מכים את המלך, את השליט, והוא מכביד את לבו פעם ועוד פעם. זה גם מזכיר את המדרש על הפסוק "למכה מצרים בבכוריהם"  - שהבכורים באו ונלחמו בעצמם בפרעה . גם כאן - הגויים מכים זה את זה, ואנחנו מתבוננים מהצד איך שעושים לנו את כל המלאכה. 

סימן נוסף לגאולה הקרובה, הוא שהשנה קביעות הזמנים זהה למה שהיה בשנה בה יצאנו ממצרים: שבת הגדול היא י' בניסן, ואור ליום חמישי - ליל הסדר, ומכאן שיש יותר סיכויים שהגאולה אכן תבוא השנה. 

על אף כל הסימנים הללו, סימנים לגאולה הם עניין של הקב"ה, ולא בידינו. מסופר על רבי אחד שהיה דורש מידי שנה בגימטריאות ופסוקים, ומוכיח שאותה השנה תהיה שנת בואו של המשיח, של הגאולה. שאלוהו: הייתכן שבכל שנה יש סימן גאולה לאותה השנה בדיוק? וענה, שכתוב בגמרא שאם האב עובר על דברי תורה אסור לבן לגעור בו, אך הוא יכול לומר לו: "אבא, מקרא כתוב בתורה כך הוא" . גם אני, איני אומר לאבינו שבשמים אלא ש"מקרא כתוב בתורה כך", ושהשנה צריך להגיע משיח כי כך כתוב בתורה. עד כאן מדובר על הצד של מעלה, מה שמוטל על הקב"ה. 

משכו לכם צאן

שבת הגדול נקראת כך משום שהיה זה יום גדול וחשוב - באותו יום היה הציווי "בעשור לחודש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" . זוהי המצווה הראשונה שישראל מקבלים ומחויבים לעשות. עד לציווי משיכת הצאן 'להיות יהודי' לא היה דבר שצריך לשלם עליו. בהתחלה זה אמר שמקבלים מכות מהמצרים, ואחר כך המצרים קבלו מכות ואנחנו נהנינו. עכשיו פתאום בשביל לקבל משהו - צריך גם לעשות. 
משה אומר להם לעשות מעשה ראשון מסוגו - הציווי על ישראל למשוך להם כבש, פירושו להכריז בקול רם "אנחנו יהודים". בחוץ-לארץ כל הגויים יודעים בדיוק מי יהודי, אבל היהודים ששם משדלים שלא להבליט את זה. אנשים שיש להם יראת שמיים ישימו מזוזה, אבל הם לא ישימו אותה בצד החיצוני של הדלת כי "למה להבליט את זה שאני יהודי?" כשיהודי בגלות מתבקש אפוא להראות את יהדותו הוא מרגיש שלא בנוח. 
גם הציווי למרוח את המשקוף כולו בדם, מטרתו דומה. למלאך המשחית הרי אינו זקוק לסימן גרפיים כדי לדעת מי יהודי ומי לא. העניין הוא שזה לא בשביל הסימון שבחוץ, אלא בשביל הסימון שבפנים. כל יהודי עכשיו צריך להבליט את יהדותו. כולם יודעים שאתה יהודי, אבל השאלה היא מה אתה מוכן לעשות בשביל זה, כמה אתה מוכן לחשוף את זה. 

כאשר פרעה מציע לישראל להשאר במצרים ולזבוח לה' שם, עונה לו משה: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם, ולא יסקלונו?!" . למרות זאת, מצווה משה את ישראל בעשור לחודש שימשכו להם צאן, בעודם במצרים, וישחטוהו ללא חשש. פעולה זו נעשתה כדי להוכיח שהטיעון שנאמר לפרעה אינו הסיבה האמיתית לכך שישראל יוצאים ממצרים. בני ישראל לא יוצאים ממצרים מתוך אילוץ - לא של 'תועבת מצרים' ולא מתוך בריחה מעבודת מצרים , אלא מתוך בחירה ורצון עצמי לצאת. 

העניין של "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם"  הוא כמשמעות הלשון של "משכו" - תזוזו, תעשו תנועה כלשהי בדרך החוצה. אתם כבר עומדים לצאת ממצרים, המכות כבר היו ואתם כבר על סף הדלת של הגאולה, אבל השאלה עכשיו היא לא אם תיגאלו או לא, אלא אם אתם תהיו באווירה שכזו. בכל דור יש אנשים שבורחים מהגלות, כמו ברוסיה הקומוניסטית, כי אי אפשר להיות שם עוד, אבל פה אין יותר את הקושי ואת השעבוד. נגמרה הגלות, אבל צריך להיות מוכן להכריז שגם אני מעצמי רוצה לצאת משם. את כל אחד אפשר להוציא בכוח, אבל אפשר לעשות זאת גם מרצון פנימי. 

היהודים במצרים התבקשו להכריז שגם הם, מצד עצמם, רוצים לצאת ממצרים, לעשות תזוזה ראשונית שהתבטאה ב"משכו וקחו לכם". האמירה הזו מבקשת מאנשים גם לתת משהו מעצמם, לוותר. כל אחד צריך להקריב משהו מעצמו בשבילך שתבוא הגאולה. כל משפחה צריכה להקריב איזה 'כבש'. 

על הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך... בכל מאדך" , אומרים כי גם אחרי שאתה אוהב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך, אתה צריך לתת מעצמך עוד קצת. זהו ה'מאד'. כך גם כאן - יש צורך לעשות יותר, את הפעם המאה ואחת שקשה מכל המאה שקדמו לה, כי לא רגילים לעשותה.
 
מציאה או עקרב

כתוב בגמרא ש"שלושה באין בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב" . אנחנו לא כל כך יודעים איך תיראה הגאולה, כי היא באה בדרך שלמעלה מהדעת, למעלה מהגיון מובן. הגאולה היא דבר מפתיע, שגם אם מתכוננים אליו הוא יבוא במפתיע. הגדרת 'היסח הדעת' לא מוכרחה להיות דווקא 'משהו שלא חושבים עליו', אלא יכול להיות גם אם חושבים על זה - והוא לא יבוא מהכיוון שעליו חושבים. 

אנחנו יותר מכירים את המציאה והעקרב. מציאה זה נחמד למצוא, ועקרב פחות. מעניין לדעת איפה המשיח עומד ביחס לשני הדברים הללו. מן הסתם, יש כאלו שבשבילם המשיח יהיה דומה יותר למציאה, ויש כאלו שבשבילם הוא ידמה לעקרב. יכול להיות שהמשיח יגיע בזמן לא נח - למשל אם הוא יבוא בערב פסח, כשכולם באמצע ההכנות, יהיו אנשים שיעדיפו שכבר לא יגיע. יהיו אנשים שיתאכזבו אם המשיח לא יהיה בדיוק כדוגמת מי שהם ציפו, או כאלו שהמשיח לא יחשיב אותם באותה דרגה שהם מחשיבים את עצמם. 

שאלו פעם את אדמו"ר הזקן מתי משיח יבוא, והוא ענה "המשיח שאתם רוצים וחושבים שיבוא - לא יבוא אף פעם, ואת המשיח שיבוא - אתם לא רוצים". זה בדיוק העניין, איננו מוכנים למשיח כפי שהוא, אלא כפי איך שאנחנו יוצרים אותו בדמיון. המשיח האמיתי הוא דבר שאנשים לא מוכנים לו באמת. 

לכן, אנחנו מתבקשים להזיז את עצמנו, שלא יפילו עלינו משמיים את הגאולה, אלא שנהיה מוכנים לה. שנתחיל להזדהות עם כל התוכן של משיח, ולא רק לדבר עליו. אם אנחנו רוצים שהמשיח שיבוא יהיה מציאה, ולא יתברר שהוא כמו עקרב, אולי זה הדבר שעליו אנחנו צריכים לוותר מעצמנו - על הדמיונות שלנו בקשר למשיח - איך הוא בדיוק צריך להיראות, ואז אולי  הוא יגיע. לפעמים זו היא ההקרבה שצריך לתת בשביל שהוא יבוא.